"...ולחם עצלות לא תאכל..."

כשאת חוצה את גיל ארבעים משהו בך נרגע... את לרוב יותר אוהבת את עצמך, יותר נינוחה, יותר מפויסת. את מבינה שזו את- ועם זה נעבוד... את יודעת מה החוזקות שלך, את יודעת מה החולשות שלך, ובעיקר בעיקר... את מבינה שאין טריקים... אין קסמים...

זהו, את פחות או יותר, עברת עכשיו את קו המחצית... מה שלמדת שעובד לך- עובד לך, ומה שלמדת שלא עובד לך, את כבר לא מתיימרת לנסות ולהילחם שם...

אותי החיים לימדו, שכמו כל הגופים על הכדור הזה, גם עלי עובדת הגרביטציה... ועוד למדתי, שהרבה יותר קל לי למנוע את הגרביטציה, מאשר להתרומם אחרי שנחתתי לרצפה...

כל שישי מחדש אני מתרגשת כשאנחנו שרים את 'אשת חיל' בקידוש...ועדיין אחרי יותר מ- 2000 פעם ששמעתי את 'אשת חיל' (כן, כן, עצרתי רגע לחשב...) אני כל פעם מוצאת בטקסט הנפלא הזה אור חדש.

אז 'לחם עצלות לא תאכל'... איזה משפט חמוד... כל פעם הוא נותן לי כוחות ומזקיף אותי מחדש... ביננו מי לא אוהבת להתכרבל בזרועותיו של הגלוטן המנחם... איך אני אומרת לבנים שלי - גלוטן עושה לי את הלב שמח אבל את המעי עצוב... :-)

אני כבר המון שנים נמנעת ממנו, פשוט כי הוא לא עושה לי טוב. גם ברמה הפיסית- מפנק אותי בשלל סימפטומים של 'היום שאחרי', וגם ברמה המנטאלית- ברגע שפתחתי את הדלת לקמח, מאוד קשה לי לחוות את הפרידה ממנו מחדש...

פעם אפילו כתבתי לעצמי מכתב שנקרא "אל תאכלי דבק!" זו היתה תקופה לא כל כך טובה וצללתי לי להתנחם במיני עוגות וקינוחים, המורכבים מהשילוש הקדוש (סוכר, קמח, חלב) - מצרכים שאינם נמצאים בשגרה שלי. מספיק שלושה ימים של צלילה רגשית למחוזות המרנג לימון והנמסיס וכבר אני מגיעה לסינוסיטיס קשה וחמור, שמצריך אנטיביוטיקה מהסוג שהכי מתעלל במעי, והנה אני מוצאת את עצמי בלופ שעדיף היה שלא הייתי נכנסת אליו...

אז נחזור לגיל 40... אני כבר מבינה מה עובד לי ומה לא... אחד המשפטים האהובים עלי שאני זוכרת עוד מהילדות הוא "פיקח יודע לצאת ממצבים שחכם יודע לא להיכנס אליהם מלכתחילה"... אז ממרום שנותיי, אני מעדיפה להיות חכמה... וכמו שכבר כתבתי בהתחלה... אני יודעת שאין קסמים. אני יודעת מה החולשות שלי, ואני יודעת שלבחור לעמוד עכשיו במטבח ולהכין לי מג'דרה או חביתת ירק- זה לא ה- default שלי... זו הבחירה המושכלת שלי כמבוגר אחראי על עצמי... ב- default שלי אני מעדיפה להשביע את הרעב עם פיתה ונוטלה...

ועוד דבר שאני יודעת , זה שהגרביטציה - אסור לי לתת לה להתעורר לפניי כי אחרת זה קרב אבוד... אני והגרביטציה, זה לא כוחות. אם אני מתעוררת (ואני רעבה על הבוקר!) ולא תכננתי מראש מה אני אוכל היום, ולא נערכתי מבחינת הרכיבים... אזי מהר מאוד אני מגיעה ל- "לחם עצלות"... תמיד אפשר לגרד פיתה עם משהו מנחם... עכשיו פעם ב, זה אולי לא נורא... אבל כמו שכבר כתבתי- כשאני פותחת לה את הדלת זה נהיה הרבה יותר קשה לסגור אותה אחר כך... וגם- הסינוסים הו הסינוסים...

אז אין קסמים, אין שטיקים, גדלתי באייטיז וינקתי מרמלדה ו'מעדן הגולן'... בשורש שלי, מזה אני עשויה... בריאות נפשית וגופנית הן עבורי עבודה מתמדת מול גרביטציה... אם אני רוצה להיות 'אשת חיל' (עבור עצמי, כן? להיות הגרסה המוצלחת של עצמי כאן בבריאה), אני חייבת לא ליפול ב'לחם עצלות'... הלחם שהוא הדבר הראשון שראיתי כשפתחתי את המקרר ולא תכננתי מראש... וכדי לא ליפול ב'לחם עצלות' אז אני חייבת לתכנן מראש, כי כאמור, אין קסמים, ועוד, כאמור, קינואה היא לא מושא התשוקה הטבעי שלי...

אז אני יושבת כל ערב לפני השינה ומתכננת את מחר. גם מבחינת אוכל (וזה, אגב, גם עוזר לי עם הילדים , לתכנן ערב לפני מה לשלוח למסגרות ומה נאכל צהריים וכן הלאה) גם מבחינת קניות וגם מבחינת משימות של העבודה - שכן עצמאית זה ממש הכרחי לי, לשבת ולתכנן, אחרת אני מתפזרת...

וכשאני רואה שאני בתקופה יותר חלשה, וההתחייבות לעצמי לא מספיקה לי, והגרביטציה מתחזקת עלי, אני מוצאת אדם נוסף להתחייב בפניו, על מה אני אוכל מחר... וזה עוזר, מעצם זה שהתחייבתי בפני עוד מישהו, הנה אני כבר יותר אסופה.

יש משפט חכם שנוהגים לומר בקבוצות של 12 הצעדים:

"מי שנכשל בתכנון - מתכנן להיכשל"...

על עצמי אני יודעת שהמחברת מצילה אותי... ובמחברת יש הכל , מהמקום הכי שמיימי של לכתוב הודיות, ועד למקום הכי ארצי של להזכיר לעצמי שנגמר המנגו וצריך לקנות עוד...

אני לוקחת את השיר הפיוטי המדהים הזה ומורידה אותו לרמה הכי ארצית. למקומות אשר לי , באופן אישי, קשה בהם. שמה - הוא עוזר לי להזדקף ולהתרומם.

"... פיה פתחה בחכמה ; ותורת חסד על לשונה

(הפה והלשון לא חייבים לייצג רק דיבור. אפשר גם להחליט בחכמה לאיזה מזון תפתחי את פיך, ולהזין את עצמך בחסד...)

צופיה הליכות ביתה, ולחם עצלות לא תאכל

(כאשר אני 'צופה הליכות ביתי'- אני פשוט מתבוננן ואומרת לעצמי 'אני יודעת מה המגבלות שלי ולאן המגמה הזאת הולכת'...)

קמו בניה ויאשרוה; בעלה, ויהללה

רבות בנות עשו חיל; ואת עלית על כולנה

שקר החן והבל היופי ; אשה יראת ה' היא תתהלל

(שקר החן לא חייב להיות רק מראה חיצוני של האשה, הוא גם יכול להיות העוגה שממש מפתה אותי בחלון הראווה ושאני יודעת שאני אשלם עליה מחיר אחר כך... וכאשר אני עושה בחירה שמנוגדת לבריאות שלי, אני בעצם ממליכה את העוגה, זו בעצם עבודת אלילים, ובכך אני לא ביראת ה'... אני לא עושה את רצונו הטוב עבורי...)

תנו לה מפרי ידיה; ויהללוה בשערים מעשיה

(בסוף, האוכל הכי בריא עבורי הוא זה שהכנתי בביתי שלי באהבה ובכבוד לעצמי. מפרי ידי. כמה פעמים התחרטנו אחרי מסעדה? בין אם זה בגלל הגיינה ובין אם זה כי לא הרגשנו אהבה במנה...? ויהללוה בשערים מעשיה- השערים האלו גם יכולים להיות השערים שלנו. מערכת העיכול שלנו. שמודה לנו שבחרנו בטובתה...)

כשאני רואה שהתרחקתי מהטוב עבורי, אני מזכירה לעצמי את "שיוויתי השם לנגדי תמיד"... אם נפלתי לבולמוס או לצריכה של מזונות שמעפשים אותי... זה אומר שברגע הזה, באכילה הזאת, לא שיוויתי את הבורא המיטיב לנגדי, ועלי להזמין את עצמי להזמין אותו מחדש...

וזאת תמיד עבודה, אבל נראה שבאנו לכאן כדי לעבוד ...